החלטה בבקשה לדחייה על הסף בתיק ת"א 21991-09-10

1.     ביום 15.9.2010 הגישה התובעת בבית המשפט לתביעות קטנות בצפת תביעה נגד הנתבעות לפיצוי בגין נזק גוף שנגרם לה, לטענתה, ביום 15.1.2004, עת החליקה על גלעין שזיף ברצפת חנות היפרנטו חצור הגלילית. נתבעת מס' 1 נתבעה מתוקף היותה בעלת המקרקעין ו/או המחזיקה במקרקעין ו/או מכוח אחריותה השילוחית למעשי עובדיה, נתבעת מס' 2 נתבעה מתוקף היותה המבטחת של נתבעת מס' 1 ואילו נתבעת מס' 3 נתבעה בתור מי שביצעה את עבודות הניקיון בחנות. התביעה הנזיקית התבססה על עוולת הרשלנות ובין השאר נטען לחלותו של כלל "הדבר מדבר בעדו".

2.     ביום 23.3.2011 ניתן על-ידי השופטת דחלה-שרקאויפסק דין במעמד צד אחד נגד הנתבעת מס' 3, אשר לא הגישה כתב הגנה ולא התייצבה לדיון באותו מועד, וביום 13.7.2011 היא הורתה על העברת בירור התביעה לבית משפט השלום בצפת, לאחר שקבעה כי לבית המשפט לתביעות קטנות אין סמכות לדון בתביעה לפיצוי בגין נזקי גוף.

3.     ביום 7.8.2011 הגישה התובעת בקשה למחיקת התביעה נגד נתבעות מס' 2-1. ביום 16.8.2011 הורתה השופטת דחלה-שרקאוילנתבעות אלו ליתן תגובתן תוך 7 ימים, אולם תגובה כזו לא הוגשה. בפסק דיני מיום 8.9.2011 נעתרתי לבקשה והוריתי על מחיקת התביעה נגד נתבעות אלו ללא צו להוצאות.

4.     ביום 16.4.2012 הגישה הנתבעת מס' 3 בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין שניתן נגדה במעמד צד אחד. דחיתי את הבקשה, בהעדר תצהיר לתמיכה בעובדות שנטענו בה, אולם הנתבעת מס' 3 תיקנה את מחדלה וביום 22.5.2012 הגישה תצהיר.

5.     בדיון ביום 12.9.2012 (בנוכחות התובעת ובא-כוח הנתבעת מס' 3) הוריתי על ביטול פסק הדין שניתן במעמד צד אחד נגד הנתבעת מס' 3 ועל ביטול פסק הדין מיום 8.9.2011, בו, לבקשת התובעת, נמחקה התביעה נגד נתבעות מס' 2-1. בהחלטה מיום 15.10.2012 התרתי לתובעת להגיש כתב תביעה מתוקן עד ליום 15.12.2012, אולם היא לא מימשה זכות זו.

רק ביום 7.2.2013 הגישה נתבעת מס' 3 כתב הגנה, אותו הכתירה במלים "כתב הגנה מתוקן".

6.     ביום 18.3.2013 הגישו נתבעות מס' 2-1 הודעה לצד שלישי נגד הנתבעת מס' 3.

הבקשה לדחייה על הסף

7.     ביום 18.3.2013 הגישו נתבעות מס' 2-1 בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות ושיהוי ובקשה לביטול סעיף 8(ב) להחלטתי מיום 15.10.2012, בה הוריתי על ביטול פסק הדין שניתן ביום 8.9.2011, ושבו נעתרתי לבקשת התובעת ומחקתי את התביעה נגדן.

8.     את טענת ההתיישנות ביססו נתבעות מס' 2-1 על סעיפים 16-15 בחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן: חוק ההתיישנות), שזו לשונם:

                   " 15.  הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה.

                   16.     נתעכב מנין תקופת ההתיישנות כאמור בסעיפים 10 ו-12 עד 15, לא תסתיים התקופה לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו חדל העיכוב; נתעכב מנין התקופה כאמור בסעיף 11 - לא תסתיים התקופה לפני שעברו לפחות שנתיים מן היום שבו חדל העיכוב".

להשקפתן, התביעה נגדן נדחתה ביום 8.9.2011 (עם מתן פסק הדין שהורה על מחיקת התביעה נגדן) וחודשה ביום 12.9.2012 (בהחלטה על ביטול פסק הדין האמור).     כפועל יוצא מכך ומסעיפי החוק שצוטטו, תקופת ההתיישנות של שבע שנים החלה ביום 15.1.2004 (מועד התאונה),  נמשכה עד 15.9.2010 (מועד הגשת התביעה), ולאחר מכן נמשכה מיום 8.9.2011 (מועד מתן פסק דין המחיקה, הוא "היום שבו חדל העיכוב" ) ועד 8.9.2012 (חלוף שנה מ"היום שבו חדל העיכוב"). מאחר ורק במועד מאוחר יותר, ביום 12.9.2012, חודשה התביעה (לאור ההחלטה על ביטול פסק דין המחיקה) - הרי שחידושה כאמור נעשה לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות. לפיכך, דין ההחלטה מיום 12.9.2012 להתבטל.

9.       נתבעות מס' 2-1 ביקשו לסמוך טענתן על החלטת בבש"א (שלום, ת"א) 186043/05 בת"א 101436/00 מוחמד חסונה נ' חברון משה בע"מ (פורסם בנבו, 21.2.2006) (להלן: פרשת חסונה).  

העובדות בפרשת חסונההיו כדלקמן: בגין תאונה שאירעה ביום 18.2.1994 הגיש התובע את תביעתו ביום 16.10.2000. ביום 6.4.2003 עתר התובע להפסקת התובענה, ובית המשפט נעתר לו. ביום 28.12.2005 הוא הגיש בקשה לחידוש ההליכים, ולכך התנגדו הנתבעים בנימוק של התיישנות התביעה. בית המשפט קבע כי התביעה הוגשה כאשר נותרו רק ארבעה חודשים לפני תום תקופת ההתיישנות, וכי התביעה הייתה תלויה ועומדת בבית המשפט מיום 16.10.2000 ועד ליום 6.4.2003 - תקופה שאינה באה במניין תקופת ההתיישנות. ביום 7.4.2003 המשיך "לרוץ" מנין ההתיישנות עד 6.4.2004 (שנה מן המועד שבו חדל העיכוב במירוץ ההתיישנות). לפיכך, הגשת הבקשה לחידוש ההליכים במועד מאוחר יותר, ביום 28.12.2005, נעשתה במועד בו התביעה כבר התיישנה ועל כן לא ניתן לחדש ההליכים בה.

10.     אף שהוריתי לתובעת להגיב לבקשה לדחייה על הסף עד ליום 15.4.2013, היא לא עשתה כן. תחת זאת, הגישה נתבעת מס' 3 את תגובתה, מבלי שנדרשה, ובה הביעה עמדתה כנגד קבלת הבקשה. בתגובה הודגש כי בעת שהגישה התובעת את בקשתה למחיקת תביעתה נגד נתבעות מס' 2-1, לא יכולה הייתה לדעת כי בדעת נתבעת מס' 3 להגיש בקשה לביטול פסק הדין שניתן נגדה. כן נטען כי את התקופה שבין הגשת בקשתה של נתבעת מס' 3 לביטול פסק הדין לבין מועד הדיון בבקשה זו יש לראות כתקופה בה התביעה תלויה ועומדת בבית המשפט, ואין להביאו במניין תקופת ההתיישנות. בתגובה לתגובה (אף היא ללא שנדרשו) ציינו הנתבעות מס' 2-1 כי פרשנותה של הנתבעת מס' 3 בתגובתה הינה מרחיבה מדי ואינה מעוגנת בדין. 

סעיף 15 לחוק ההתיישנות